משמורת וחינוך - על קצה המזלג

על פי חוק הכשרות והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, כל אחד מהורי הילדים הוא האפוטרופוס הטבעי של ילדו.

מכוח האפוטרופסות הטבעית כאמור, נובעות זכויות וחובות של ההורים כלפי הקטין, ובראשם הדאגה הנמשכת לפעול על פי טובתו של הקטין, ובין היתר, החובה והזכות של ההורים לדאוג לצרכיו, חינוכו, הכשרתו לעבודה ולחברה, שמירה על נכסיו, ובראש מדרג הזכויות, מצויה אחזקת הקטין. 

האפוטרופסות הטבעית כאמור, שמהותה אינה ידועה להורים רבים, חופנת בחובה אף הזכות לקבלת כל החלטה מהותית בחיי הקטין, לרבות חינוך ובריאות, גם לאחר פרידה, כל זאת על פי החוק, וללא תלות כלשהי ב- 'משמורת', אותו מושג ערטילאי אשר איבד מחשיבותו בשנים האחרונות באופן דרמטי ומהותי. נציין כי בית המשפט הוא הגורם אשר בסמכותו להכריע בכל מחלוקת בין ההורים ו/או כאשר ההורים אינם מצליחים להגיע להחלטה מושכלת ומוסכמת, בכל עניין הנוגע לקטין, והכרעה מתקבלת בהתאם לעיקרון טובת הקטין.  

נציין עוד, כי בשנים האחרונות, בהתאם להתפתחות פסיקת בתי המשפט, איבדה מחשיבתה עד מאוד אותה חזקת הגיל הרך הקבועה עדיין בחוק, אך אינה מקבלת עוד את החשיבות שניתנה לה בעבר, בבואו של בית המשפט להכריע בסוגיית המשמורת, ובטח כאשר הדברים אמורים לגבי אחזקת הקטין, ובמילים אחרות, קביעת 'הסדרי הראיה', כאשר בית המשפט רואה לנגד עיניו אחריות הורית משותפת לשני ההורים, תוך התחשבות בטובת הקטין, רצונו, תפקוד ההורים, ועוד.